English |  עברית

 

 

אני זוכר את הפליאה

אני זוכר את הפליאה
מאת גיורא רז
 
לא אדבר על השיטה, התיאוריה, והתובנות שלה. אלא על ההתנסות האישית, רבת השנים ותוצאותיה, הפרטיות, שלי.
 
לא באתי למחשבת הגוף אחרי ניתוח או תאונה, גם לא עקב כאבי גב או חלקי גוף כאלה או אחרים. באתי, וזה היה לפני למעלה מ-30 שנה, כשהכל בעצם היה בסדר; כיליד קיבוץ, שהתנסה מגיל צעיר ביותר בעבודה חקלאית קשה, שהייתה בימים ההם גופנית מאוד. בשירות צבאי ביחידת עילית, שתבעה כושר ועמידה בפעילות גופנית ונפשית קיצונית, ובהמשך ביוגרפיה מגוונת שלא התנהלה בישיבה על כיסא.
תגידו, כמובן, כאנשי מקצוע, שביוגרפיה כזאת היא מתכון מובהק לפורענויות גופניות, אבל לא. אולי הגנטיקה, אולי המזל, אבל כאמור הכל היה בסדר.
לפני כן התנסיתי קצת באימון בחדר כושר, ביוגה, בריצה, בהליכה. כמו כולם. לא התאים ולא התמדתי. והנה אני כאן, משתדל לא להחמיץ שיעור כבר 30 שנה.

שמעתי על השיטה מידיד, הכרתי את יוספה - מחזור אחד מעלי בבית הספר בעין-חרוד.
ומיד, כתינוק שנשבה, שלא למד מעולם תנועה נכונה מהי, ולא היה לו מושג בדיני ביו-מכאניקה וכיוצא באלה, נתתי עצמי בידיה. מהר מאוד ידעתי, לפני הניסוחים התיאורטיים , שלא נוסחו אז עדיין, כי זה טוב לי, נכון לי ומתאים לי. אני זוכר לפרטיו את אחד השיעורים הראשונים, שנושאו היה – כפות הרגליים. אני זוכר את הפליאה, איך ומה אפשר לעשות במשך 45 דקות בכפות הרגליים, וכשיצאתי החוצה הרגשתי, שאני מהלך כבסלאוֹוּ-מוֹשֶן על טרמפולינה.
 
מכאן החל המסע הארוך שלי עם מחשבת הגוף. היו שיעורים טובים יותר וטובים פחות, היו שיעורים נפלאים. היו גילויים מפתיעים של כישורים והקשרים של תנועה ואכזבות של חוסר יכולת או אי מיצויה. עם הזמן וההתנסות הרגשתי והבנתי מה קורה לי פה.
ההתייחסות המקובלת שלי, שלנו, לגוף, הייתה בעיקרה ההיבט הפיזי החיצוני שלו, הקוסמטי הייתי אומר, בהתאם לאיזה אידיאל מוכתב של יופי, ממדים, מבנה וצורה שמכתיבה טיפול והתנהגות מסוימים מאוד להשגת אידיאל זה. עם ההִתנסוּת במחשבת הגוף, התייחסות זו הלכה והשתנתה, להתייחסות אחרת, פונקציונאלית. איך לנהוג בַּמכונה המסובכת הזו, עם כְּשָליה המובנים והנרכשים, כדי שתשרת במידה המיטבית את צרכי התנועה שלי. זה לוקח זמן. הרבה זמן, וזה לא הכל. עם הזמן הולכת ונוצרת הִתוודעוּת מתוחכמת בין הגוף והתודעה. אתה כבר לא מבצע הוראות כרובוט, אלא מתחיל להבין, לחקור ולבקר את מה שאתה עושה, מתוודע למסגרת הגוף הנתונה ולומד לשפר את מגבלותיה.
 
כולנו מכירים את הקשרים וההקשרים הבלתי ניתנים להפרדה בין גוף לנפש, או אם תרצו בין החומר והרוח. יש לכך ביטוי בכל היבט אפשרי בחיי האדם, המוֹתר מן הבהמה, ודוגמא טובה היא השפה: ישנם ביטויים הקושרים מצב נפשי עם איברי גוף:
פיק ברכיים. צרות עין. חרון אף,
קשי עורף
(בהקשר זה) -
סיפרתי שבאתי למחשבת הגוף ללא כל פגם. אז לא. יוספה זיהתה מיד קשי עורף, עורף מוטה לאחור, כנראה עקב העיסוק הממושך בשחייה וצלילה הגורמים להטיית העורף. בהקשר זה, אני זוכר שיחה עם חבר העוסק בתחום שאמר לי, אתה מתעמל אצל יוספה? לשיטתה אסור לְבחוּר היושב עם חברתו בלילה על ספסל בגן לומר לה - הסתכלי על הירח, כי זה גורם ללורדוזה בצוואר. הלורדוזה בצוואר טופלה, ולמדתי להביט בירח ללא הקשתת הצוואר.
 
הדבר החשוב ביותר שהעניקה לי השתתפות הארוכה בשיעורי מחשבת הגוף היא ההזדמנות הנדירה להתפנות, פעמיים בשבוע, כל שבוע, לשעה קצרה, של לפגישה אינטימית, אינטראקטיבית, עם גופי.
להיכנס פעמיים בשבוע ולשוטט בתוך עצמי, לתהות ולנסות ולהבין מי עושה מה,
מדוע וכיצד,
היכן, ואיך ולמה,
לאן ומאיזה צד,
מתי, אן וכמה.
(כן , אלתרמן)
 
האינטראקציה הממושכת הזו של גוף ונפש גורמת לשינוי הוליסטי (טוטאלי, אולי). ככל שהגוף מתגמש, ככל שטווח התנועה גדל, ככל שהיציבה משתפרת, כך משתפרים הגמישות, טווח התנועה והיציבות של התודעה. ככל שכללי התנועה הנכונה – לאט, לא עד הסוף, לא עד הקצה, לחץ מתון, שליטה ויכולת שחרור מוחלט - נטמעים בגוף ובשרירים, כך הם נטמעים בנפש, ומשנים את הווייתך גם בתחום זה.
זה מה שקורה לי, וכשאני מביט בסיום שיעור ורואה את החיוך, הנינוחות, והנחת בפניהם של האנשים סביבי, אני חש שזה גם מה שקורה להם.
אני יוצא מהשיעור, הולך, ושוב זה קורה, קל וצלול בראש, וגאות של עונג בגוף, ההולכת ונמוגה כמו שמתפוגגת לאיטה בועת סבון.
 
 
לסיכום אומר - המשיכו לִשנוֹת וללמד והגיעו לעוד ועוד אנשים, לא ייתכן ששיטה משפרת חיים שכזו תהייה נחלתם של מעטים כל כך. יש באינטרנט למעלה מ-40 אלף אזכורים לערך מחשבת הגוף, אך רובם ככולם אינם קשורים למחשבת הגוף שלנו. תבדקו מה קורה שם, שם העולם. שֵם המשחק היום הוא שיווק, תשווקו. זה קל, זה ברור זה מובן:
להכניס את הבטן, שוב ושוב, זוהי התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.
 
כששאל הקטגור את סוקרטס מדוע הוא שונה את אותם רעיונות שוב ושוב כמו תוכי, השיב הנאשם – האם בכל פעם כששואלים אותך כמה זה 2 ועוד 2 יש לך תשובה אחרת?
לי זה ברור כמו שתיים וּשתיים. אילולא הייתה לי מחשבת הגוף, אז היה מצבי אחר.
 
יוספה, תודה רבה מקרב לב, על הכל. על התורה, על העבודה ועל שהענקת לי את היכולת, בגילי המתקדם, לקשור את הנעליים בעמידה, כשצפוף בחדר ההלבשה.
 
19/12/2009
 

היופי שבאיטיות

  זהו מדור מתחדש ובו מקובצים מאמרים והגיגים
אותם אנו מקבלים מאנשים המנוסים בשיטה.
 
היופי שבאיטיות
מאת מיכל גרוסמן
 
ביום העצמאות האחרון שודר ברדיו ראיון עם טיס קרב ותיק ומנתח מוח בכיר, שנסב על נושאים שונים מתחום עבודתם, בעיקר על הצד היצירתי שבה. התפתחה שיחה מעניינת ואף מפתיעה, במיוחד לקראת סיומה: המראיינת התייחסה לסיטואציה מסוימת מתוך עבודתם, תיארה אותה כמאוד מרגשת, מה שהביא אותה לשאול אותם -  אם יש להם תחושה של נגיעה אלוהית..? של כיבוש השמיים..? מנתח המוח השיב ישר ובנחרצות (ובאנגלית) זו רק עבודה!  ואילו הטיס אמר - וכאן ההפתעה - זו עבודה.. אבל עבודה שיש בה הרבה אסתטיקה.. ולאו דווקא העוצמה היא זו שתמיד מרגשת.. מה שמרגש לפעמים זו דווקא הטיסה האיטית.. השקטה.. בסיבובים חסכוניים.. כשנישאר מעט דלק.. מעל שכבת עננים.. עם שמש אדומה שוקעת לקראת לילה..     
                                                                                                                                                
התיאור הזה היה מרגש, מעורר השראה, וחיבר אותי למחשבות מתחום "מחשבת הגוף". תהיתי (וגם הוקסמתי) כיצד המקום של השקט, האיטיות והמינימליזם מצליח להישמר ולהתנוצץ מבעד למחויבות להשגת המטרה, למהירות העל- קולית, לעוצמה, לכובד..
              
                                  
האיכויות האלה של השקט והאיטיות עולות ומנצנצות מהחלק הפנימי, העמוק והמוסתר של נפשנו. גם העדינות, הרוך, הנועם  ואיכויות נוספות – גנוזים בעומק נפשנו, שזורים וכלולים זה בזה.   
                                            
לא פשוט לכתוב על נקודה פנימית זו שבנפש, שהיא כה סמויה ונסתרת. אלא שדברים אלו מתכתבים עם "מחשבת הגוף", ולאחר יותר מ-30 שנה של העמקה בה, והתוודעות דרכה לאותה נקודת עומק פנימית, אני מעיזה להגיד עליה משהו (וגם כי הדברים מתקשרים ללימודי היהדות אותם אני לומדת בשנים האחרונות).
 
במחשבת הגוף לומדים תנועה נכונה, שהיא, באותה מידה, מעצם היותה נכונה, גם בריאה ומיטיבה. כלומר, בה במידה שאנחנו רוכשים דרך תנועה נכונה ומתוקנת, אנחנו יכולים להשיג, בהתאמה, בריאות אורתופדית אופטימלית ותועלת גופנית רבה; וההפך: תנועה לא מתוקנת עלולה לגרום לנזקים, ולשבש את מצבנו.

לשאלה - מהי תנועה נכונה (שהיא בהחלט שאלה מהותית ועיקרית בתפישת מחשבת הגוף) לא אכנס כאן, אלא, אציג פן אחד שלה ששייך ללב העניין של כתיבה זו: תנועה נכונה היא תנועה שמחוברת ויונקת מאותו מקום עמוק ופנימי בנפש – בו גנוזות האיכויות הרוחניות שלנו!
המשמעות העצומה של כך היא ההבנה שמתקבלת, שאי אפשר ללמוד תנועה נכונה, אשר מועילה ומיטיבה באמת, מבלי להתחבר לאיכויות האלה! אם, למשל, לא נפַתח מספיק את תכונת העדינות שבנו, לא יהיה לנו קל להגיע לדיוק של התנועה, להבנה שלה, ומכאן, לא נוכל, כנראה, להשיג תועלת גופנית אמתית, מניעה של נזקים, ריפוי של בעיות ושחרור מכאבים.
 
זה נשמע אולי תובעני ולא קל להשגה, אולם למעשה, יש כאן תהליך של הזנה הדדית: כשאנחנו מתרגלים תנועה בצורה נכונה, אנחנו לא רק יונקים מהאיכויות הרוחניות שלנו, אלא גם, בו-זמנית, מעוררים ומפתחים אותן. בה במידה שאנחנו שמים לב לדיוק התנועתי- גופני, אנחנו יוצרים את החיבור לרובד הרוחני-פנימי: לעדינות, לרוך, לשקט, וגם ליופי ולאמת..
נבהיר כאן, ששיטת מחשבת הגוף מבוססת, בראש וראשונה, על ידע רחב, הבנה, כללים וחוקים גופניים - מדעיים (אנטומיה, פיזיולוגיה, וכו') אלא, שכאמור, אנחנו צריכים לשאוף לחיבור של אלה לחכמה רחבה ומקיפה יותר, שכוללת בתוכה את הערכים הרוחניים שלנו (ואמנם- כדוגמא למסר האחדותי - הידע "משתנה" בתוך השלם, המסקנות ודרכי היישום המתקבלות על בסיסו הן אחרות לגמרי במחשבת הגוף). האחדות הנרקמת מאפשרת, לא רק השגה של דרך תנועה נכונה ובריאות פיזית, אלא גם את עידון הגוף והנפש, וגם את חיזוק הצד הרוחני - נשמתי.
                                                                                                 
ויותר בעומק, נראה שיש כאן משהו מיוחד במינו -  המחשה ייחודית שמדגימה כיצד עבודה שקשורה ברובד הפיזי, הנמוך, כביכול, (בעיות גופניות, כאבים וכו') כדי שהיא תישא פירות ותיעשה ברצינות, היא מחייבת את "התערבות" הרובד הכי גבוה שלנו - הרובד הרוחני-נשמתי. 
 
מאי 2012

האושר שבלמידה

האושר שבלמידה  
מאת נילי אצלן
 
במשך שנות תירגול שיטת מחשבת הגוף חוויתי לא מעט היקשים בין ה"נכון" שהשיטה מקנה לעוסקים בה, לבין ה"נכון" האישי שלי במשעולי חיי. חלק מן הנקודות לפניכם:
 
שיטת מחשבת הגוף ככלי שמְמַדע. תהליך הכרת האדם את עצמו:
אי אפשר להמעיט בחשיבות למידת האני והשלכותיה על איכות החיים והבריאות הן הנפשית והן הגופנית. זוהי משימת חיים. פיתוח הדיאלוג הפנימי, מתוך כבוד, הערכה ורצון לתקן ולהגיע לנכון, שהוא הנכון האישי, האינטימי. אם אתה עוצר ומתבונן במתרחש בתוכך – בין אם זה פיסי או מנטאלי - בזמן אמת(!), מתאפשרת הלמידה, ההיכרות, הבחירה ואולי אף ההסכמה הפנימית. 
להכיר את גופך- להבחין מהי מערכת אוטומטית (או קיבעון מחשבתי, או הרגל) לפרוט אותו לפרטים, לבודד מרכיבים, לדעת האם ומה מתוכם נחוצים לנו. לאחר שהכרנו אותם, ולמדנו כיצד לבודדם, כיצד להפעילם או להשביתם, ניתן לחברָם בסדר נכון, בקצב הנכון, בהרמוניה המתבקשת, בכוח / בשחרור הנכון; ואז מוצאים עצמנו מגיעים לאותה המטרה ללא מאמץ יֶתֶר וללא הִישָחקוּת, אלא בתחושה נעימה בת חיוך פנימי מן השיח האינטימי המאפשר הזה, ולא פחות חשוב - מן הדרך.
 
פיתוח תכונת הקֶשֶב העצמי - העצמי המשתנֶה.
 
סקוליוזה – אנשים הסובלים מסקוליוזה (עקמת) ברמה מסוימת, תוך קבלת הדרכה לתיקון היציבה שלהם בשיטת מחשבת הגוף, לומדים אט אט לחיות עם הנתון הזה, עד כי לא ניכר עליהם. הם מפתחים את יכולת הצבת הגו שלהם מתוך שאיפה לסימטריה המיטבית האפשרית, תוך עבודה אותה "זר לא יבין" – שליטה בשרירים שלמדו להפיק מהם את התנועות הקטנות, המאפשרות בנייה של נדבך גבי נדבך, כשאחד יכול להיות מנוגד לרעהו, כשהתוצאה היא גו שעקומותיו הצידיות כמעט ולא מובחנות, גם לא בצילומי רנטגן. היפה הוא שהם אינם זקוקים למראָה כדי לקבל היזון חוזר או אישור על שהגו נמצא בדיוק במקום אליו כיוונו. הם גם יודעים להפיק את המַנַח הנכון של גבם בתנוחות ובתנועות משתנות ושונות.
האם זה מזכיר לנו מקבילה של התנהלות עצמית בחיים? לי כן! הרי כולנו "מעוקמים" במידה זו או אחרת, בתחום זה או אחר. הלמידה לחיות עם עצמנו בְּטוֹב הינה תוצאת המידוע, הפירוק לגורמים תוך התוודעות אליהם, והרכבת המבנה מחדש, מאותם מרכיבים, אך באיזון הבריא. בהדרגה זה הופך ל'טייס אוטומטי' משודרג. ואם לא נקבֵּע עצמנו בתוך סד פיסי או וירטואלי, כמו למשל תבנית מחשבתית מולבשת ללא החקירה והמסע הפנימי, נמֶצֵא חופשיים לקחת אחריות על עצמנו כשגמישותנו עמנו. בני אדם הלוקחים אחריות על עצמם משדרגים גם את סביבתם. הרי האיזון לעולם יעשה בינינו לבין עצמנו, ומחשבת הגוף מחנכת לכך.
 
 
קבלת ההשתנות התמידית והחיים איתה: 
ההשתנות התמידית שהיא תוצאת מהלך הזמן , השימוש שאנו עושים במאגרים שאיתם נולדנו ובהם צויידנו, וההתאמה הבלתי פוסקת, תוך הסכמה להיפרד מ... (תבנית חשיבה, דוֹגמת תנועה, כורח יצרי, היאחזות בהרגלים וכו'); האדפטציה למצב הנכון לאותו רגע – בין אם זו עונה קרה, או מועקה פיסית או נפשית כלשהי, שהינה בעלת השלכות הנובעות מן הקשר גוף/נפש. הגמישות המחשבתית מתחילה בהסכמה לפרידה, למשל, פרוזאית כמו זו:  התייחסותנו לפעולת שריר שאנו חושבים (או מורגלים) בהפעלתו לצורך תנועה /פעולה כלשהי - אנו נותנים דעתנו למאמץ הנדרש ממנו, כלומר, לכיווצו, ואיננו מורגלים להתכוון גם לשריר הפרוס מנגד, שתפקידו הוא הפוך - להסכים לתת אורך תוך שחרור (בניגוד למתיחה). כשמגיעים להסכמה האינטימית והפנימית הזו – נפתחת הדרך לקורלציה בין הלך-הרוח להלך-הנפש להלך-הגוף ולהליכתנו בשביל הנקרא חיים.
 
הדיוק הנבנֶה – דיוק יכול להיות תכונה נרכשת. אפשר לחנך עצמך לדיוק. כן, זה גוזל קצת זמן, אך התמורה אדירה. כשהדיוק שריר, אמנם מתהווה אף סדר, אך מאידך לא מופרעת היצירתיות. ידיעת הנכון האישית מתרחשת מאליה. 
 
המנעד של שיעורי מחשבת הגוף הוא כמעט אינסופי. אין שיעור שחוזר על עצמו. יש כל הזמן התפתחות בתדרים יותר מורכבים ועדינים – גם כי המורה משתכלל וגם כי התלמיד מאפשר התקדמות, תוך רכישת שליטה ברזי תנועת גופו. גם השיח הפנימי של אדם עם עצמו במהלך החיים הוא אינסופי ומשתנה בהתאם לתנאים החיצוניים והאישיים, ובהתאם לכך אדם מנהל את עצמו בשבילי החיים, קטנים כגדולים.
 
המידה היא אחד הדברים הקריטיים. להכיר ולדעת את מידתך. וזה אומר לזהות כשאתה ביֶתֶר או בחֶסֶר (בין אם זה טווח תנועת מפרק שניצלת עד תומו או לא ניצלת בכלל, לבין אם אכלת יתר על המידה, או לא שתית מספיק, או שאתה צובר תִסְכּוּלִים, כעסים, חרדות, או לא נוגע בשמחה ובצחוק). 
 
המנח האופטימאלי של המפרק זהה במהותו למנח האופטימאלי של החלק המנטאלי שלנו – מתוכו ניתן לצאת לכל משימה – אם יהיה גודש של רגש כמו, כעס תסכול, אכזבה, היפגעות – אף תגובה לא תוביל אותנו לפתרון המצב. ואם כן, תהיה זו דרך חתחתים הנושאת מחיר/ים. כשאתה מזהה שאתה בְּיֶתֶר בזמן אמת – אתה יכול לתקן ו/או למתֵן.
ולא פחות חשוב – שתמיד תהיה יכול לעצור, כי צעדיך מְכוּלכָּלים, נכונים לכל דקה (כמובן אין עולם אידיאלי או אדם אידיאלי – מדובר על שאיפה). זה רלוונטי הן לרצון או תאווה (כן תאווה) ליישר את הרגל בתזמון לא הולם למצב הגב שלך, והן אם אינך יכול לנווט / לתעל / לאיין את התרגזותך, שרוצה לפרוץ חוצה במקום ובזמן הלא מתאימים, כך שתמָצֶא ניזוק. התנהלות כמו נהיגה מיומנת, נבונה ומבינה, קשובה לסביבה ולמצבך, אדיבה, זורמת – שימוש נכון בהאצה ובעצירה – לא תנופת פתאום וברקס נבהל - לא טוב לנהג ולא טוב לרכב. היכולת לעצור בכל רגע נתון היא מהלך שהופך להיות טבוע בך. חלק ממי שאתה. וכנ"ל בגוף – עומס יתר על אזור, על מפרק, על גיד, על שריר, עבודה חד-צידית, אי גיוון, אי איזון – סוללים נתיב בטוח לפתולוגיה שלא תאפשר תנועה נעימה, יעילה, נכונה ונטולת כאב במרחב למשך החֶלֶד.          
            
 
 
אחריות: אחריות אישית והשפעת הטוב על הכלל. על בחירה, על יכולת בחירה.
 
הסכמה להיפרד/לוותר מהרגלים שפג תוקפם עבור גופך או נפשך, ממתיחות, ניפוחים, מדידות. שריר שמסכים לתת אורך שונה מאוד מאוד משריר שכופים עליו מתיחה. ומדוע יסכים שריר לתת אורך? ומדוע בכלל הביטוי המוזר הזה... הרי מאז השיעורים הראשונים בחינוך גופני כיוונו אותנו למתיחות והארכת טווחים, כושר והישגים, תחרותיות ואדרנלין, מהירות וכוח. החוויה האישית שלי הבהירה לי, שההסכמה והקבלה מתבססים בין היתר על אֵמון. מאז שגישתי לעצמי בעולם ולעצמי בתוך גופי השתנתה, שיתוף הפעולה הפלאי בו אני זוכה כולל גם חיים מרווחים ונוחים בתוך הגוף.
שלא כמו פעם, שנים רבות בהן השתמשתי בניעות ל"השגת טווח", מתחתי בכאב "להשגת אורך", שהיתי בתנוחות לא נעימות כדי להפתיע את עצמי ביכולת שאין לה כל שימוש ותוחלת; כעת המסע הוא של הבנה וקשב, שיח ביני לבין מה שמשרת ומאפשר, ועתיד להיות לצידי עד שיפקע תוקפו.
 
על הגמישות המחשבתית – האופציות מתייצבות מולך כי אינך בבחינת סוס באֵבוס של עצמך. רק תבחר את הנכון לך – בין אם מדובר כיצד לקום מן הרצפה כשהברך רגישה, או בדיאלוג עם אדם שאתה רגיל שהוא "מרתיח" אותך.
 
מחשבת הגוף גם מעניקה את השקט שבין המילים. סוג השקט המאפשר להיות באמת.
 
הכבוד שלומד אדם לרחוש לגופו ולמנגנונים שלו, עם השלכה פנימה והחוצה, ועם השלכה מנטאלית והיזון חוזר (של בְּנִיָה) ביניהם.
 
השאלות! להבחין שיש לנו שאלות, ואם אין – כדאי שתהיינה! זה מחדד את המחשבה ואת הקשר לכל העולמות המקיפים אותנו, גם אם אינם שלנו או אם אינם אנחנו. לא תמיד נדע לענות. נלמד גם להניח עד שנבין, או שנקבל את העובדה שלא נבין; או עד שהתשובה תגיע אלינו, כי פתחנו אשנב מאפשר.  המורה הטוב שואל הרבה שאלות במהלך הדרכת התנועה. השאלות מגרות, מחדדות מאוד את ההבנה וממדעות.
 
כל הנאמר (ועוד...) נטוע בבסיס שיטת מחשבת הגוף ומתקיים ב-45 דק' של שיעור תנועה.
 
2010-2011